פסק-דין בתיק ה"פ 17326-07-10

1.       המבקש הגיש המרצת  הפתיחה בה ביקש כי יינתן סעד הצהרתי שיקבע כי גבולות הקרקע שבבעלותו - 1,000 מ"ר בחלקה 9 בגוש 14107 - הינם כמפורט במפה המצבית שצורפה להיתר בניה שניתן לו בשנת 1969. לחילופין, ביקש כי בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בחלקה 9. 

פסק דין זה עורר שתי שאלות: האם הבקשה מתאימה להידון כהמרצת פתיחה ? והאם מי שטרם נרשם כבעלים של חלק מהמקרקעין זכאי לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין ?

רקע

2.     בשטח המועצה המקומית גוש חלב נמצאת חלקה 9 בגוש 14107, ששטחה הינו 4,621 מ"ר (להלן: החלקה). הבעלים של החלקה היה יסין חסן קאסם סעד (להלן: יסין), אביו של המשיב מס' 1. לאחר פטירתו של יסין בשנת 1949, עברו הזכויות בחלקה לארבעת יורשיו - אשתו, שתי בנותיו ובנו המשיב מס' 1 (להלן: המשיב). לאחר ששתי בנותיו של יסין עזבו את הארץ ללבנון, לאחר הקמת המדינה, עברו זכויותיהן בחלקה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.

3.     בשנת 1964 רכש  נימר מנסור ג'רייס, שהינו אביו של המבקש (להלן: נימר), מאשתו של יסין ומהמשיב חלק מזכויותיהם בחלקה בשטח של 1,000 מ"ר.

במסמך שיצר את העברת הזכויות (יפוי הכוח, שצורף כנספח לבקשה) והתייחס לחלקה 2 בגוש 14109, נקבע, בין  השאר (ההדגשות הוספו - א"ג):

"... ובאשר הגענו לסיכום עם מר נמר מנסור ג'ריס מנסור מגוש חלב הנושא ת.ז. מס' 2110843, בדבר מכירה לו אלף מ"ר מהחלקה הנ"ל (דונם אחד), שגבולו הצפוני בית מחמוד יאסין חסן סעד, המערבי קניין המנוח יאסין חסן סעד (שני מייפה הכוח), המזרחי דרךהדרומיקניין ה"ה עלי עזאם ואחיו ועזיז טהה ואחיו וסרחאן אחמד חסן ואחיו...".

(יוער כי בפסק דין מיום 2.3.2010, בה"פ 765/09, נתן בית המשפט המחוזי תוקף להסכמת המבקש והמשיב לפיה חלקה 2 שנזכרה ביפוי הכוח האמור הינה חלקה 9 כיום וכי בטעות סופר נרשם בו המספר 14109 כמספר הגוש, בעוד שהכוונה הייתה לגוש 14107).

ביום 8.9.1968 חתם המשיב על מסמך נוסף, ובו הוגדר באופן מדויק הגבול שבין השטח שנמכר לנימר לבין השטח שנותר בבעלות המשיב ואשתו של יאסין.

4.     לבקשת המבקש, בנו של נימר, ניתן לו בשנת 1969 על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז הצפון (להלן: הוועדה המחוזית) היתר בניה ובעקבותיו רישיון בניה לבית מגורים ונגריה בחלקה.  בשנת 1992, אישרה הוועדה המחוזית אף את בקשתו להקמת גדר אבן, שנועדה לתחום את הגבול בין השטח בן 1,000 מ"ר שרכש נימר לבין שאר שטחי החלקה.    המבקש גידר את השטח של 1,000 מ"ר שרכש נימר, בנה בו את ביתו ועשה בו שימוש בלעדי לאורך השנים.

5.     בשנת 1973 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בנצרת הזכויות בחלקה - מחציתן על שם עזבון יסין ומחציתן על שם המשיבה מס' 2 (להלן: רשות הפיתוח), אליה העביר האפוטרופוס לנכסי נפקדים את זכויותיו בחלקה.

6.     לאחר פטירתו של נימר בשנת 1991, ניתן ביום 7.12.1997 צו ירושה של עזבון נימר, בו נקבעו יורשיו ונקבע עוד כי עזבונו יחולק על-פי הסכם מיום 30.8.1997. על-פי אותו הסכם, הסכימו היורשים, בין היתר, כי זכויותיו של נימר בחלקה 9 בגוש 14107, בשטח של 1,000 מ"ר, ירשמו על שם המבקש.

7.     לימים נפטרה אשתו של יסין, וזכויותיה בחלקה עברו למשיב. נוצר מצב בו בעלי הזכויות בחלקה היו רשות הפיתוח, המשיב והמבקש (שירש את החלק מהחלקה שרכש אביו בשעתו מאשתו של יסין ומהמשיב).    בפסק הדין שניתן ביום 2.3.2010 בה"פ 765/09, כנזכר לעיל, נקבע כי המבקש "זכאי להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 1,000 מ"ר (קרי: 1000/4621 חלקים) בחלקה 9 בגוש 14107".

השגת הסכמה בין המבקש למשיב

8.     בישיבת בית משפט ביום 10.12.2012, בו נכחו המבקש, המשיב ובאי-כוחם, אך בהעדרו של בא-כוחה של רשות הפיתוח, הודיעו באי-כוח המבקש והמשיב כי הושגה הסכמה ביניהם באשר למיקומו בחלקה של הגבול המפריד בן שטחו בן 1,000 מ"ר של המבקש לשאר החלקה.  הם הסכימו כי הגבול יהא כפי שסומן במפה המצבית שהכין המודד המוסמך שארלי חדד במרץ 2010, ואשר צורפה כנספח י"א לתגובה שהגיש המשיב ביום 30.12.2010 (להלן: המפה המוסכמת). המפה המוסכמת, בה נתחם השטח שלגביו טוען המבקש לחזקה בלעדית וסומן "9/1", וסומנו גבולותיו בצבע אדום, ולצידה חתימות באי-כוח המבקש והמשיב, הוגשה לבית המשפט בישיבה ביום 15.9.2013 וסומנה כמוצג נ/1.

9.     לאור ההסכמה שהושגה בין המבקש למשיב, לה לא הייתה שותפה רשות הפיתוח, שהיא הבעלים הרשומים של מחצית החלקה, הצטמצמה גזרת המחלוקת לטענות המנוגדות של המבקש ורשות הפיתוח.

טענות המבקש

10.   בהמרצת  הפתיחה העלה המבקש את הטענות הבאות: (1) היתר הבנייה שניתן לו בשנת 1969 על-ידי הוועדה המחוזית הסתמך על תכניות הנדסיות שצורפו לבקשת ההיתר וקיבלו את הסכמת המשיב ורשות הפיתוח; (2) רשות הפיתוח מושתקת מלהתנגד לבקשתו, מאחר ומעולם לא התנגדה לשימוש שהוא עשה בשטח של 1,000 ש"ח בחלקה, בגבולות שנקבעו בהסכמה עם המשיב, ואף לא התנגדה לבקשתו משנת 1969 למתן היתר בניה, ולא התנגדה לגידור השטח, לרבות אי הבעת התנגדות  לבקשה שהגיש בשנת 1992 לוועדה המחוזית לגידורו בגדר אבן; (3) התנגדות רשות הפיתוח לכל חלוקה בעין נומקה בטענה, אשר לטעמו איננה רלוונטית, ולפיה המשיב הקים בניינים בכל שטח החלקה; (4) החלוקה של החלקה, כפי שנובעת מאישור הוועדה המחוזית את בקשתו להקמת גדר אבן, תואמת את חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), לרבות את סעיף 143 הקובע הגבלה על רישום חלוקת קרקע בפנקסי המקרקעין ועל מתן פסק דין לחלוקת קרקע בין בעליה המשותפים, ואת הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) לגבי פירוק שיתוף במקרקעין, לרבות סעיף 41(ב) לחוק זה, הדן במצב בו קיימת מניעה לחלוקה בעין בין כל השותפים אך אין מניעה לחלוקה זאת בין מקצת השותפים; (5) קיימת התיישנות של כל טענה שיש למשיבים בנוגע לגבולות זכויותיו  בחלקה; (6)  בהעדר הסעד המבוקש, אין באפשרות המבקש ליהנות מקניינו.

טענות רשות הפיתוח